גז"ד לשוטר מג"ב שירה למוות בשוהה בלתי חוקי

הנאשם, צעיר בן 21 שנים, חייל בשרות חובה בצה"ל נותן את הדין בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. תיאור ההתרחשות שהביאה את הנאשם אל ספסל הנאשמים ניתן בהכרעת הדין אולם נראה לי שלשם הבנת גזר הדין עלי לחזור על עיקריו.

ביום 4.10.06 בשעת בוקר עסק צוות של שוטרי משמר הגבול בפעילות שגרתית של איתור שוהים בלתי חוקיים ביפו. הצוות כלל שני טירונים - לוחמים ( הנאשם ויצחק קסה שכבר נתן את הדין בתיק זה) ומפקד.  הצוות איתר באתר בניה ברח' עמיעד ביפו שלושה פלשתינאים שהתבררו להיות שוהים בלתי חוקיים (שב"ח).

לאחר בדיקת תעודות הצטוו שני הלוחמים להוביל את שלושת השוהים הבלתי חוקיים לשמירה בחדר צדדי קטן באתר הבנייה. תוך מהלך זה היכו הלוחמים את השב"ח בין היתר באלה. שלושת השב"ח נדרשו לשבת כשגבם אל הקיר והנאשם הוצב לשמירה עליהם. הנאשם דרך את נשקו שהיה מונח על כתפו במצב "הצלב" תוך כדי שהוא מכוון את הרובה אל עבר אחד מן השב"ח שהתברר להיות איעד תאופיק אבו רעיה (להלן: " המנוח"). במצב דברים זה, בהיסח הדעת, תוך כדי הדריכה, לחץ הנאשם באצבעו על ההדק. נורה קליע מנשקו של הנאשם ופגע בצווארו של המנוח וגרם לפטירתו.

בעקבות ההתרחשות המתוארת הועבר הנאשם משרות במג"ב לשירות בצה"ל. הוא ממלא את חובת השירות כהלכה עד עצם היום הזה.

תסקיר שירות המבחן  מתאר את הנאשם כמי שנתון במצב פוסט-טראומטי חרדתי קשה למדי שמקורו בהתרחשות נושא המשפט. הנאשם נוטל אחריות למעשיו, מצטער עליהם מאד ולרחשי לבו הכנים יש השלכות קשות על מצבו הנפשי עד כדי צורך של מתן טיפול בידי קב"ן ביחידתו ונטילת תרופות בפיקוח רופא פסיכיאטר.  על תחושת האשמה הקיימת אצל הנאשם ממילא מוסיפה העובדה שאביו הסתבך בעבירת סמים שבגינה נגזר לו עונש מאסר. האב תירץ את הסתבכותו בכך שביקש להרוויח סכום כסף ניכר כדי לסייע לבנו בהליך הפלילי. הנאשם רואה עצמו אחראי גם לעובדה שאביו סיבך עצמו בפלילים.

עוד עולה מן התסקיר כי הנאשם שעד להתרחשות הנדונה ניהל אורח חיים נורמטיבי ותקין גילה הנעה (מוטיבציה) חזקה לשירות בצה"ל כלוחם וכי התנהגותו כלפי השב"ח נבעה מחוסר ניסיונו כטירון ולא ממניעים לאומניים או עברייניים. מוראו של עונש מאסר מהלך על הנאשם. מאז התקרית הקשה, הוא עשה כל מה שניתן כדי לכפר - לכל הפחות לפי תפיסתו - על המעשה. הוא חזר בתשובה, מתנדב בזמנו הפנוי בבית תמחוי ובעיקר סירב להפסיק את שירותו בצבא (למרות שאמו זקוקה לקרבתו אליה).

בא כוח התביעה התייחס בטיעונו לעונש לעובדה שהמנוח היה אדם צעיר כבן 29, נשוי שאשתו אותה עת הייתה בחודש התשיעי להריונה. בנו נולד כחודש לאחר שהוא נהרג. השכול והיתמות שהם פרי מעשה הנאשם הם בגדר נסיבה מחמירה שנוכח העובדה שהמשפחה מתגוררת בשטח הרשות הפלסטינית ואינה יכולה להתייצב בבית המשפט, צריך התובע להמחיש, בשמה את גודל הטרגדיה.

התובע אינו מתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם ואף לא מן העובדה שבעת ההתרחשות היה הנאשם עדיין טירון וחוסר ניסיונו שימש גורם מסוים בהתרחשות הקטלנית. אולם הוא ראה להדגיש שהמהלך הקטלני היה בהמשך להתנהגות אלימה של שני הלוחמים כלפי השוהים הבלתי חוקיים, התנהגות שלא הייתה לה כל הצדקה. על כן גם פעולת הירי הקטלנית- אף על פי שלא נעשתה בכוונת מכוון - משקפת זילות בחיי אדם.

עונשה של עבירת הריגה, כך הוסיף וציין התובע, הוא 20 שנות מאסר. גם אם לא יימצא מקום למצות את הדין עם הנאשם, יש לראות בחומרה את התנהגותו קלת הדעת, את תוצאותיה הקשות, ואת הכתמת שמה הטוב של מדינת ישראל וכוחותיה המזוינים ולגזור לנאשם עונש מאסר משמעותי וממושך [צוין כדוגמה עונש מאסר בן 3 שנים שאושר בידי בית המשפט העליון בע"פ 9112/07 חייפץ נ' מ"י  ("משחק" בנשק שגרם לקיפוח חיי אדם)].  התובע ביקש שלצד עונש המאסר יחויב הנאשם בפיצוי לטובת משפחת המנוח.

הסנגור ערך טענותיו בשלושה ראשי עיקר: א) הנסיבות האישיות; ב) נסיבות ההתרחשות; ג) אופי המחדל שתוצאתו גרם מוות.

אין צורך שאחזור על הנסיבות האישיות הכוללות את רקעו של הנאשם בתר האסון שניחת עליו. כל אלה מתוארים בתסקיר שירות המבחן שעיקריו פורטו למעלה מכאן. לעניין נסיבות ההתרחשות, הסנגור הדגיש את העובדה שהנאשם נותר בגפו לשמור על שלושה שוהים בלתי חוקיים שלכל הפחות אחד מהם התנהג באורח לא שקט. בהיותו חסר ניסיון ולנוכח האווירה הכללית של חשש מפני מעשי חבלה וטרור העלולים לנבוע גם משוהה בלתי חוקי הנראה כלפי חוץ כמבקש עבודה תמים, פעל הנאשם באורח נמהר שניתן להבינו. אסור היה למפקד הצוות להניח את המלאכה בידי טירונים חסרי כל ניסיון. יש לראות את התנהגות הנאשם כתקלה המתרחשת לעתים אגב פעילות מבצעית שסכנותיה עמה.

טיעון מרכזי בפי הסנגור הוא שלא זו בלבד שהנאשם לא חפץ במות המנוח אלא אף גם זה שהתוצאה הטראגית הייתה, מבחינת סיבה ומסובב פרי  היסח הדעת. אכן הנאשם עשה מעשה אסור בכך שדרך את נשקו שהיה טעון במחסנית וכיוון אותו אל מול המנוח. אולם פעולות אלה כשהן לעצמן אינן קטלניות ואפילו פגיעה שאינה קטלנית אין בהן. התוצאה הקטלנית הייתה פרי מהלך של לחיצה על ההדק, שהתרחשה בהיסח הדעת אגב דריכת הנשק. דברים אלה הם מקרא מפורש בכתב האישום שכל עובדותיו מוסכמות והנאשם הודה בהן מייד. ראייה לכך שהפגיעה הקטלנית הייתה בעצם תאונה, היא שמייד לאחר הירי גחן הנאשם אל עבר המנוח וניסה לבצע בו הנשמה מפה לפה.

נוכח אלה סבור הסנגור שאין מקום לעונש של מאסר ממשי כל עיקר וכי די במאסר שניתן יהיה לשאתו בעבודת שרות.

לאחר עיון בנסיבות, בטענות ובמענות הגעתי לכלל מסקנה שעתירת התביעה לעונש מאסר משמעותי וממושך מופרזת מאד. מקובל עלי שהנאשם פעל בתחושה של בלבול, חשש מסוים ובחוסר ניסיון בולט. הנאשם לא ביקש לקטול חיי אדם ולא ביקש להמר על חיי אדם. מבחינה זו אין להשוות את התנהגותו ל"משחק" הרפתקני בנשק ואף לא לבריונות דרכים של  נהג הלום שיכר או לקרבות רחוב של בליינים שוחרי אלימות. הנאשם נכשל כחייל שעמד על משמרתו. זה איננו כישלון נסלח שכן הוא קיפח חיי אדם. זה איננו כישלון של מה בכך שכן התנהגותו הוגדרה, משפטית כ"הריגה". כמדומה לי שאין להשוות את התנהגות הנאשם לפרשה הידועה של סמל תייסיר אל הייב  שירה לעבר קבוצת פלסטינים והרג אזרח בריטי שהגיע כדי להשתתף בפעולות מחאה של הפלסטינים. 

על אף חומרתה הרבה של עבירת ההריגה תמצא בפסיקה לאורך השנים קשת רחבה מאד של רמות ענישה בעבירה זו. יש מי שנדון למאסר קצר יחסית ויש מי שהדין מוצה עמו עד כדי העונש המרבי. שהרי עבירת הריגה היא עבירה של "מחשבה פלילית" ובה תמצא שלוש דרגות חומרה; החמורה שבהן- כוונה, היינו פעולה שמטרתה לגרום לתוצאה הקטלנית; הבינונית - פזיזות שביטויה באדישות, שוויון נפש ביחס לאפשרות שתגרם התוצאה הקטלנית והקלה שבהן - פזיזות שביטויה בקלות דעת, היינו נטילת סיכון בלתי סביר ביחס לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית (סעיף 20 לחוק העונשין). פעולתו של הנאשם שרכיב אחד שבה אכן נעשה בהיסח הדעת ניצבת על דרגת הפזיזות הקלה ביותר, על קו הגבול  שבין הריגה לבין רשלנות חמורה שתוצאתה קטלנית.

הנאשם אינו עבריין ואינו בריון או אלים מטבע ברייתו. אין לתלות בו וגם לא בפעולתו את קולר התדמית שיש למדינת ישראל ולצבאה בעיני זרים שאינם יודעים לקשוט עצמם אך מיטיבים להטיף מוסר ואף לרדוף את זולתם.  תסקיר שירות המבחן העומד על תופעות ההכאה על חטא, חרדה  והתייסרות אצל הנאשם כפועל יוצא מן התקרית החמורה מעיד על אופיו של הנאשם ועל חד-פעמיות ההתרחשות.

עד הנה הלכתי כברת דרך רבה אל עבר השקפת הסנגור. אולם בנקודה זו תנועתי לקראתו עוצרת. שכן אין לשכוח כי בידי הנאשם הופקד כלי נשק שכוחו להמית והנאשם הצטווה להשתמש בו באורח מושכל לשם השגת יעדי תפקידו. האחריות שהוטלה על כתפי הנאשם כחייל, אמנם חייל בראשית דרכו ודל ניסיון, היא להישמר מפני שימוש לא ראוי בנשקו במיוחד כדי שלא יקופחו חיי אדם. הנאשם לא היה נתון בסכנה ופעולתו לא נבעה מפירוש מוטעה של התנהגות השוהים הבלתי חוקיים. הוא היה פזיז ובפזיזותו המיט אסון  על קורבן העבירה ועל משפחתו. על פשע זה יש להעניש אותו.

אף צד מן הצדדים לא הציג לפניי גזרי דין העשויים לשקף רמת ענישה בנסיבות של מעשה כושל  קטלני אגב פעילות צבאית או משטרתית. לא הצלחתי למצוא פסיקה כזאת בעצמי.

אני דן את הנאשם לשנתיים וחצי מאסר שמהן שנה אחת לנשיאה בפועל. יתר המאסר על תנאי לשלוש שנים מתום המאסר והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של המתה שהיא פשע או עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע.